פעם אחת יואב בן צרויה הלך ומצא את דוד המלך קורא את הפסוק "כרחם אב על בנים”… (תהילים קג , יג ) , אמר לו יואב בן צרויה : "אני לא מאמין". ענה לו דוד : "אם אינך מאמין, לך תסתובב בכל ארץ ישראל מקצה לקצה וחזור אלי".
הלך יואב בן צרויה והתחיל להסתובב מכפר לכפר, מעיר לעיר ולא מצא תירוץ לקושיה זו עד שמרוב ייאוש רצה לחזור והנה מצא כפר אחד, הכפר שנשאר לו להסתובב בו. הלך והלך, עד שהגיע לעת ערב ומצא אחד שיש לו שנים-עשר ילדים ונכנס לשם. אמר להם : "אוכל להתארח אצלכם?". אמרו לו : "ברוך הבא", וכאשר הגיע הזקן - אביהם הביא כיכר לחם אחד וחילק אותו לארבע-עשרה חתיכות, חתיכה אחת לכל אחד ונשארו שתי חתיכות, שלו ושל אשתו ולאורח לא נתן כלום.
אמר לו יואב בן צרויה, לזה הזקן : "זקן שכמותך תן לי אחד מהילדים ואני אתן לך במה לחיות כל חייך, "ואין צורך", אמר לו, "שתהיה במצב כלכלי קשה כל-כך".
ענה לו הזקן ואמר לאשתו : "הביאי לי מקל אחד ואוציא אותו מהבית", אמר לו : "אתה מסוכן שתישן בביתי, קום צא והסתלק לך". ואכן הוציא את האורח ושלח אותו לישון בקרבת הוואדי עד הבוקר. האורח המתין עד שה"זקן" הלך לעבודה ואז הוא בא לאישה ואמר לה : "ביתי, הרי בעלך זה אינו יודע איך לחיות, כעת הביאי ומכרי לי אחד מן הילדים ואני אתן לך בעבורו ממון במה שתחיי את וילדייך כל ימי חייכם". אמרה לו : "ואם יבוא בעלי ויריב איתי", "אמרי לו : קח גם אתה אחד ומכור אותו".
והנה נתן לה האורח את הממון, כפי שאמר לה והיא שוב אמרה לו : "אדוני היקר, אני מפחדת, שמה יבוא בעלי ויריב איתי", אמר לה : "הנה אני הולך לשבת בוואדי ואם יבוא ויאמר לך דבר מה, אמרי לו ,שאני יושב בקרבת הוואדי".
ואכן, הלך לו האורח לעבר הוואדי וישב שם כל היום עד הערב. הזקן הביא את כיכר הלחם, כהרגלו, וחילק אותו לארבע-עשרה חתיכות, חילק אותן והנה נשארה לו חתיכת לחם בידו. אמר לאשתו : "היכן ילד אחד?", אמרה לו : "הלך לשחק עם הילדים", אמר לה שוב : "היכן הילד?", אמרה לו ..., חשבה בינה לבין עצמה ואמרה לבעלה : "אין לי מה להסתיר ממך, האורח של אתמול לקח אותו".
אמר לה בכעס : "היכן הוא?", לקח לו את הרובה והחרב שלו והלך, אמר לה : "אני הולך למות למען הילד שלי, קודם אני רוצה להשיב את בני הביתה". האורח ישב לו בוואדי והנה הוא פוגש בו. אמר לו : "אתה יודע למה באתי? אני הורג אותך, או שאתה תהרוג אותי בעבור הילד, כעת תן לי את בני!".
אמר לו האורח : "אין צורך שתריב איתי, אני עשיתי את כל זה רק בגלל פסוק אחד, שאותו קורא דוד המלך, כעת קח את בנך וקח ממון במה לחיות אתה וילדיך כל ימי חייך".
כאשר חזר יואב בן צרויה לדוד המלך אמר לו : "מצאתי את ההסבר לאמירה "כרחם אב על בנים" ולא אמר "כרחם אם על בנים".
ענה לו דוד : "הבנת כעת את הפסוק כך כתוב (בתהילים קג,יג) : "כרחם אב על בנים ולא אם על בנים".
וזה מה שאמר ולמד דוד המלך מפסוק זה.
7
סבלנות
מעשה במלך אחד, שהיה לו בן שלמד בבתי-ספר ובאוניברסיטה עד אשר הפך לחכם גדול. קרא לו אביו ואמר לו "נשאר לך מקצוע אחד שאתה צריך ללמוד", ענה לו בנו ואמר "למדתי הכל ולמדתי טוב". אמר לו אביו "אתה חייב ללכת ללמוד", אמר לו "קח את מפתחות אוצר הכסף וקח משם מה שאתה צריך ולך ללמוד את המקצוע הנ"ל".
הלך הבן, לקח עמו כסף והלך להסתובב במשך שנתיים מכפר לכפר, מעיר לעיר, ולאן אשר הגיע אמרו לו שאתה מלומד ויודע הכל, לא חסר לך כלום, אתה יודע הכל לעניין המלוכה לא חסר לך מאומה.
חזר הבן לאביו, אמר לו "לא", אמר לו "לאן שאני הולך אומרים לי אתה יודע הכל", השיב לו אביו "עדיין לא למדת הכל", אמר לו "לך קח ממון כפי הצורך ולך פעם נוספת". כך עשה הבן והלך במשך שנתיים נוספות ונשאר לו מקום אחד שעדיין לא ביקר שם. אמר בליבו, אכנס לכפר זה, הלך ונכנס לכפר זה, הגיע לתוך הכפר ומצא זקן אחד יושב שמה ואמר לו הזקן "בוא אלי", אמר לו "אתה זר במקום, על מה באת ומה אתה מחפש?", אמר לו הבן "אבי אמר לי כך וכך, אמר לו הזקן "אביך צודק ובאמת נשאר לך מקצוע אחד שעדיין לא למדת", אמר לו "אתה יודע מהו מקצוע זה?", אמר לו "זהו מקצוע הסבלנות, זה מה שנשאר לך", אמר לו "לך ואמור לאביך, שמקצוע הסבלנות זה מה שחסר לי והנה מצאתי אותו". הלך וחזר לבית אביו, באותו לילה אמר בליבו, שהוא רוצה לישון בחוץ, הלך והגיע לביתו והלך לעבר החלון של אשתו וראה אחד, שמנשק את אשתו, מהר שלף את חרבו ונתמלא בכעס גדול, על מנת להורגם, את שניהם. אמר לעצמו "ומה עם הסבלנות שלמדתי?" ואז חזר וישב, ישב שם עד הבוקר, עד השעה שמונה על כסא אחד. נכנס לאביו, אמר לו "למדת משהו?", השיב לו בנו ואמר "כן, למדתי והנה הראיה מאתמול בלילה", אמר לו "מה?", אמר לו הבן "ראיתי את אשתי וגבר מנשק אותה אתמול בלילה ואמרתי בליבי "להרוג את שניהם" וכאשר נזכרתי בסבלנות והתאפקתי עד הבוקר". אמר לו אביו "ראית בני, אילו הלכת ועלית על-מנת להורגם, היית הורג את אשתך ואת אחיה, היית הורג את שניהם. תדע לך ששלושה חודשים הוא יושב כאן על-מנת לראותך. אתמול הגיעה מרכבה והוא בא להיפרד מאחותו בנשיקת פרידה ולאחר-מכן לחזור לעירו. אילו היית עולה, התוצאה הייתה, שהיית הורג את שניהם". אמר לו אביו "כעת אתה ראוי לעלות להיות מלך".
8
השופט
מעשה בשלושה ליסטים, שהביאו תרנגול ועשו לו תבלינים מיוחדים ומסרו אותו לבעל התנור וכאשר התבשיל המיוחד הזה התבשל, לא עבר במקום לא אחר מאשר השופט והריח את ריח התבשיל ואמר לעצמו "אמ…, הריח הזה ריח אמיתי", ואז תיקתק על דלתו של בעל התנור תיק, תק, תיק, תק, יצא אחד העובדים ושאל "מי זה?" ענה לו "זה אני השופט, תפתח, מה אני מריח כעת?", השיב לו "זה התרנגול של שלושה ליסטים. "תן לי לאכול ממנו ואם יגיעו הליסטים אמור להם "בשם ה' והצדק...". השופט הביא את התרנגול, שם אותו בקערה וישב אכל ואכל עד שבטנו התנפחה. אמר לו השופט, אם יבואו הליסטים, אמור להם: התרנגול פרח ועף, עבר לו הבישול ועף ועלה לשמיים.
הנה הגיעו הליסטים האלה ומצאו את העצמות בלבד. חיפשו את התרנגול ולא מצאו כלום, שאלו אותו היכן התרנגול?", השיב להם התרנגול עף ופרח והלך.
התרנגול אמר להם אני בשם ה' ,הצדק והשופט. והנה הלכו לשופט, הגיעו לשופט וכאשר הגיעו לשופט אמרו לו "שפוט, אדוני, עניין זה, כך וכך היו הדברים", השיב להם בפליאה "כמה תרנגול זה התבשל?", אמר להם "הוא יכול להתבשל טוב ולעוף".
יצא לו הקרח - בעל התנור ומרוב שמחה יצא והתנגש בזוג, איש ואשתו בהריון וכתוצאה מכך האישה הפילה מה שהיה לה בבטן והאיש ניסה לתפוס אותו.
עד אשר ברח לו ופגש באחד אחר רץ, רץ, הכניס לו אצבע בעין ועיוור לו אותה.
ברח לו מזה ופגש באחד נושא בתוך סל זקן חולה בגיל 130 שנה. נתן לו מכה ברגליים
לנושא את הסל וכתוצאה מכך נהרג הזקן שבתוך הסל.
כל השלושה התלוננו ותבעו את הקרח אצל השופט, השיב לו השופט "בן ממזר אתה, הוצאתי אותך מהסבך של התרנגול שאכלתי, הבאת לי מעשה ממזרות כזה!.
מעשה חמור מאוד מאוד. אמר לו "הכנס את האיש בעל האישה. החל לספר כך וכך קרא לי אדוני. "אם כך, אתה יודע מה המשפט של האיש הזה?", אמר לו "לך ותשיא לו אישה עד אשר תהיה בהריון והכה אותה על בטנה ובקש את מה שיש לה בבטנה", השיב לו בעל האישה, אמר לו "אדוני, מחלתי לו ואיני רוצה כלום לא רוצה מאומה".
יצא זה ונכנס בעל העין, "מה קרא לך?", אמר לו "אדוני, כך וכך קרא, אמר לו השופט "אף אתה הכנס לו את האצבע שלך בעין שלו". השיב לו העיוור ואמר לו "לא השאר לי את עיני אני מוחל לו".
לבסוף נכנסו בניו של הזקן, אדוני כך וכך קרא וכעת אבינו יש לו מאה ושלושים שנה
פעם ישן אצל אחי ופעם אצלי". יושב שמונה ימים ושמונה ימים לסירוגין.
עבר זה ופגע ברגליו ומת, בן ממזר אתה, מה זה? מעשה מאוד חמור עשית" אמר לו השופט. "אתם יודעים מה המשפט של זה?" קחו אותו עד אשר יגיע גילו לגיל מאה ושלושים שנה הרימו אותו בסל וחבטו בו וימות. השיבו לו בניו, אדוני מחלנו לו על הכל עד שהתפטרנו מזה נצטרך לטפל באחד אחר... מחלנו לו.
הקרח הזה כאשר ראה את תוצאות המשפט שמח מאוד ואמר זה טוב! מעשה זה של השופט זה "עוול".
ישב לו עד חודשיים לפני חג השחיטה של הכבש הלך לו וקנה כבש אחד כזה ונתן לו לאכול עד שהשמין, כאשר נשאר זמן של חודש לחג התחיל להביא אנשים למכור להם "כבש למכירה! בכמה?" כאשר יש קונה ורוצה לקחת את הכבש משיב לו ואומר לו "אל תיקח" עכשיו השאר אותו כאן עד יום החג ובא תקח. כך עשה, עד אשר מכר אותו לשישים איש. הלך לשופט ואמר לו "אדוני, אתה יודע שהכבש, שיש לי פה, קשור כאן, כעת לך בלבד הוא מיועד. אני מבקש ממך, שתראה לי איך לעשות עם כל אלה, אשר מכרתי להם אותו, מכרתי אותו לשישים איש". ענה לו השופט "האם קבלת תשלום עבורו?", השיב לו "כן", אמר לו השופט "כל מי שיבוא, אמור לו "בע, בע וכאשר יבואו האחרים אצלי, אני אגיד להם אתם הלכתם אחרי משוגע זה לקנות ממנו, תגידו לו משוגע, אין לו שכל". ואכן כך היה וכך אמר להם. כל אחד שבא, היה אומר לו "בע", עד אשר רואה אותו השופט, אומר לו "זה משוגע", כך עשה על כל השישים והגיע כעת תורו של השופט.
בזמן אשר בא העובד, על-מנת לקחת את הכבש, ענה לו "בע, בע" פעמיים. אמר השופט "בן בליעל זה, שלימדתי אותו איך לסדר שישים איש, סידר אותי גם אותי.
10
היהודי בבית המוסלמי
מעשה ביהודי, שהיה גר בביתו של מוסלמי בשכירות. שכר אצלו את הבית לתקופה של עשר שנים וקיבל המוסלמי כסף במה למלא את חנותו למטה והיהודי גר למעלה.
והנה היהודי גר וליהודי, בן פורת יוסף, יש הרבה בנים ובנות. היהודי ובני ביתו התרגלו
לזרוק על הערבי בעל החנות מכל הבא ליד,צלחות, כוסות, זבל, ... .
הנה יום אחד, כאשר הגיע אליו השופט של המוסלמים אל המוסלמי והם זרקו עליו כוס, על השופט, "מה יש אצל זה מר מוחמד?", השיבו לו, "אלו היהודים גרים למעלה", השיב השופט ואמר "היהודים, אסור לנו שיגורו מעל המוסלמי". כעת המוסלמי כבר עשה עם היהודי הסכם לעשר שנים ולא יכול להוציאו מהבית עד אשר תסתיים תקופת השכירות. השיב השופט "לפחות בינתיים תסגור את החלון, כדי שלא ישאר שם פתח". והנה מוקדם בבוקר, השכים המוסלמי בסיד, מלט וכל מה שצריך, כדי לסגור את החלון, כשראה אותו היהודי, שאל אותו "מה אתה רוצה לעשות אדוני מוחמד?", השיב "אני רוצה לסגור את החלון הזה". השיב היהודי "חלון זה הוא אשר שכרתי ממך, אני לא שכרתי ממך את הבית, שכרתי רק את החלון הזה, כדי שיוכלו להסתכל על העוברים ושבים, אשתי, ילדי וכולם". הלכו להישפט אצל השופט והיהודי עשה רמז- קרץ בעין לשופט, "אביא לך שוחד וסדר את העניין בינינו". השיב השופט "היום אין משפט עד למחרת, עד אשר אוכל לראות מה ועל מה מדובר". והיהודי לקח לו ארבעה תרנגולים. שני דגים גדולים של שוחד וכאשר באו לשופט, אמר להם "מוריי ורבותיי, אני קורא בספר עד אשר מצאתי ארבעה ושני שחיינים אומרים: "קא אול מה קאקא ותקא בקאת תקא" - לון מה לון והחלון נשאר חלון. אמרו לו הכתבנים שלו "אדוני נכון שהיה שמה", השיב "כן... היה" החלון נשאר פתוח והיהודי התגורר במקום במשך עשר שנים ורק אז הוא יצא. "ושם השארתי אותם...".
11
בעל הערק
מעשה ביהודי אחד, שהיה מייצר ערק ומוכר. ממול היה קיוסק והיה רואה את היהודי מוכר ערק ומחפש מה לעשות ליהודי זה עד שיגרום לו שלא ימכור יותר ערק. מה עשה יום אחד? הכניס לחנות שלו שלושה אצל בעל הקיוסק השקה אותם עד שהשתכרו
ונפלו על הכיסאות. לקח אחד מהם והלך ליהודי בשעה עשר בלילה תאק, תאק, תאק, ומוסלמי אחד היה קונה בקבוק ערק כל לילה בארבעה רייל מהיהודי. אמר היהודי לאשתו "פרחיה, פרחיה, קומי פתחי למוסלמי הזה ותני לו בקבוק של ערק". המסכנה רק פתחה את הדלת וזה השיכור בתוך הבית. אמרה לבעלה "קום תראה מה יש כאן", והשיב "ארור שמו", תפס אותו והכניס לו את הראש מתחת למדרגות והשאיר אותו שם וסגר את הבית: הלך זה שוב והביא את השני והשעין אותו על הדלת, כפי שעשה לראשון. הביא את השלישי גם הוא, השעין אותו על הדלת ודפק על הדלת. אמר לה "פרחיה, קומי, קומי, הפעם הזאת זה הוא", השיבה ואמרה "אני לא הולכת, אני מפחדת, אני לא הולכת, לא", אמר לה "רק קומי, זה הוא זה". היא פתחה את הבית והוא הכניס אותו גם הוא שם ולאחר כל זה הגיע הערבי וכאשר הגיע הערבי, דפק על הדלת ואמר לה "פרחיה, קומי", השיבה "אני לא הולכת", ואז עלה בעלה לגג ושאל : "מי זה?", השיב לו "פתח" , והנה הושיב לו אחד מהשלושה על הכסא ונכנס פתח לו את הדלת ושאל מי זה ? אתן לך בקבוק של ערק חינם קח את ה"ממזר" הזה מכאן וזרוק אותו בים. התכופף ולקח אותו זרק אותו בים וחזר. והנה הושיב לו את השני על הכסא, מה עשית מר מוחמד איך שאתה יצאת והנה הוא חזר. בן ממזר – לקח אותו שוב וזרק אותו בים וחזר. הניח את השלישי על הכסא ואמר לו איך שיצאת מכאן והוא חזר.
בן ממזר, זה לא יתכן? אני בעצמי זרקתי אותו לים. בלית ברירה לקח אותו בפעם השלישית וזרק אותו בים. בדרכו חזרה פגש אחד שרוכב על חמור אמר לו בן ממזר שכומתך כעת אני מבין איך אתה משיג אותי? תפש אותו הוא וחמורו וזרק אותם לים. לבסוף בא ולקח את בקבוק הערק.
והנה בעל הקיוסק אומר שכעת יש להתחשבן עם היהודי. הזמין משטרה הקיפו את הבית ונכנסו לעשות חיפושים בתוך הבית. היהודי באותו הלילה לא ישן עשה מעשה קטורת לבית והוציא את כל הציוד שבו הוא משתמש לעשיית ערק. כאשר הגיעה המשטרה , חיפשו עד אשר לא מצאו מאומה. בשלב זה עלה החשד שלהם בבעל הקיוסק ואמרו לו שהוא העבריין… ומיד עצרו אותו ולקחו אותו … .
12
המלך וגרעין החיטה
מעשה בילדים שהיו משחקים בכדור במקום אחד ליד פתח מערה. והנה לפתע נפתחה המערה ומצאו בתוך המערה גרעין אחד בגודל המשתווה לגודל של כוס, והגרעין היה גרעין של חיטה. הילדים עצמם לא ידעו להבחין האם הגרעין הוא של חיטה או של שעורה. הביטו בגרעין מכל הכיוונים עד שהתעייפו מלהביט וללא הועיל, אינם יודעים מאומה איך לזהות את הגרעין. הילדים יצאו מתוך המערה ופגש אותם עובר אורח ושאל אותם מה אתם מחזיקים ביד? השיבו הילדים ואמרו הנה אתה רואה בעצמך.
החל האיש להביט בגרעין והציע לילדים למכור לו את הגרעין בעד עשרה יהלומים.
הילדים מכרו לו את הגרעין והוא הלך עם הגרעין למלך, כאשר המלך ראה את הגרעין בגודל כזה לא ידע לזהות מהו? האם זה גרעין של חיטה, גרעין של שעורה, ביצה או משהו אחר. המלך החליט לקנות את הגרעין בעד סכום כסף גדול והאיש בעל הגרעין חזר לדרכו. והנה המלך קרא למשרתים שלו לחיילים לפקידים ולסגנים וכל מה שצריך הניח לפניהם את הגרעין וביקש מהם לתת לו תשובה שתפענח מהו הגרעין.
החלו לחפש ולחפש ולהתבונן ולא ידעו מה להשיב למלך. הביאו לצורך העניין ספר של ראשית העולם "ספר הישר" והחלו לחפש בספר ולא מצאו משהו דומה לגרעין זה אף לא קצה חוט. המלך ראה שאף אחד מהמומחים האלה לא נתן לו מענה והחליט לזרוק על אדן אותו החלון. יום אחד ישב המלך ליד חלון זה והנה הוא רואה תרנגולת יוצאת ועולה לחלון זה. התרנגולת החלה לנקר בגרעין זה עד אשר עשתה בו חור. המלך ראה את החור, סילק את התרנגולת הביא את הגרעין וקרא שוב למומחים וביקש מהם לראות מה שעשתה התרנגולת. המומחים הגיבו לפתע "זה חיטה". המלך שאל אותם מי אמר לכם שזה חיטה? השיבו לו לפי שיקול דעתינו כאשר התרנגולת מנקבת חור זה חיטה. המלך לא השתכנע וסירב לקבל את הקביעה שלהם שזה חיטה.
המלך החליט לפעול בדרך אחרת וביקש מהמומחים לחפש זקן שגילו מגיע למאתיים שנה או שלוש מאות שנה ולהביא אותו למלך. באותו הזמן היו מאריכים ימים שלא כמו בזמן הזה. המומחים יצאו לחפש, הביאו זקן שמדאדא על שני מקלות הליכה וכך דידה
עד שהגיע למלך. כוחו של הזקן נחלש כח הראייה פחת ושניו נפלו מפיו.
המלך נתן לו את הגרעין בידו והחל למשש אותו. המלך שאל את הזקן האם פעם זרעת גרעין כזה בעיר מגוריך באדמה שלך? האם קנית פעם גרעין כזה בשוק, האם נתת פעם גרעין כזה למישהו? החל הזקן לחפש ולהתבונן. אדוני המלך אני לא זרעתי ולא אכלתי ממנו מהגרעין הזה,לא. ולא שמעתי ולא קניתי מהשוק ,אך אבי יודע הכל . איפה הוא גר? במקום פלוני , שלח המלך והביאו אותו , זה על מקל הליכה אחד בלבד ובנו על שניים . וזה שומע מעט באוזניו ויש לו שיניים וכל היתר . המלך מסר לו את הגרעין אמר לו הבט בגרעין האם קנית מהשוק או זרעת באדמתך? החל האבא הזקן לחפש להתבונן והשיב אדוני המלך אני לא ראיתי ולא שמעתי ולא חרשתי ולא קניתי ולא נתתי ממנו לאחרים , אך יש לבן סבא הוא יודע הכל . המלך שלח לקרא לסבא והנה הסבא הגיע ובשונה מאוד מהבן והנכד , הסבא הולך על רגליו ללא משענת , השיניים במקום העיניים במצב תקין וכל היתר בקו הבריאות . הסבא הגיע למלך , אמר לו המלך אדוני הסבא הבט בגרעין הזה , אולי זרעת אולי קנית מאחרים אולי נתת? השיב הסבא למלך אני זרעתי את התבואה הזאת באדמה שלי . באותם ימים לא הייתה בעלות על האדמה, כל מי שיכול לחרוש חורש ואף אחד לא יגיד לו למה חרשת את המקום שלי, לא. אין גנבים, אין בעלי חמס ואין הורגי נפש. העיצים נעים ברוח לאיטם ולא במהירות. החיים לא במהירות אלא בנחת.
המלך ביקש לשאול עוד שתי שאלות, למה אתה הסבא הולך ברגליים ללא משענת ולמה בנך הולך במשענת אחת ולעומת זאת הנכד הולך בשתי משענות? הנכד צריך להיות עם הרבה כח! השיב הסבא למלך, הדבר שאמרתי לך הוא כמו שאמרתי קודם, הדור הזה חי באווירה שיש גנבים, אנשי חמס והורגי נפש. לדוגמא כאשר פלוני פוגע באלמוני, האלמוני מכה אותו ולוקח לו מה שיש לו, בעבור זה הקב"ה משלם להם באותה מידה. לעומת זאת בימינו היינו חיים בנחת רוח וכבוד הדדי. המלך מאוד התרשם מהסבא ומדבריו ונתן לו מתנה גדולה ושלח אותו חזרה לביתו.
14
שקשו - קוסקוס
הַאדִי דְשְקשוּ חָבְּת נְעָיידלְקום אַנַא דַבָּא.
הַאדִי דְשְקשוּ רַאזל וּלְמרָא עְלָא שְקְשוּ אַש זְרָאלְהוֹם ?
רַאזֵל מַכַאן עְזִיז עְלִיה שְקְשוּ אוּלְמְרָא כָּאן עְזִיז עְלִיָה שְקשוּ, כְּל נְהָר תַיְתְקוּלוּ קְדֵיה, אוכִיל תָיְעְמְלוּ הָדָאק שְקְשוּ אוּטָיְדָרְבוּ עְלִיה, אוּלווָאה אוּלָוָואה טַדִי דִטַיְקְרְבּלו כָּמֵאל לְעֹולָם אוּמָתָיְקְלוּש דַאק שְקְשוּ. חְתָקָאדָא דָאק אְרָאזֵל אוהֻוָוא יִיחְלְף עְל לְמְרָא, קַל לְהָא עְמֵר מְן דָבא אְלְגְדָם מַן קְדִילְקְש מַזַ'אל שְקְשוּ.
מְלִי טַיְזְלְבּ לְנָא אְלְמְדָרְבָּא.
פְּקָאו שִשְתְ סְהֹר הַגְדָאך מְעְמְר מַעְמְלוּ שְקְשוּ, חְתל וָוחְד נְהָר אוֹהִיָא יְתְקוּלו הַדִיק אְלְמְרָא אֻלְחָל אַרַזְלִי אִלָא תְקְדי לִי שְקְשוּ רַהְ שְתְהִיתוּ. קַלְהָה קוּל וכָאן שְתְהִיתִי אלמדרבא. אָוָוא קַיְית לוּ שִיר. אִוָוא מְשָה קְדָא שְקְשוּ כְּל שי, שרא כְּל שִי פְחָל נְהִיָה אְלְקָעִידָא דְשְקְשוּ , הלמווק הַלְעְדָאם, אִוָוא זַ'אבּ לְהָה דאק שִי, אְוִתְלְעִית הַדָאק שְקְשוּ, הַרַאזֵ'ל זָ'ה. קַלְהָה אַלְמְרָא תְלְע שְקְשו, קַיְיתְלוֹ תְלְע. זַבִיתוּ תְרְחִיתוּ עָל מִידָה, קלהָה אַמַאדַם פיין אלמכָרְף ? קייתלו איאָ אָנָא עְיְית, מְנְסְבָאח אֻוָונָא תַנְכְדֶם, דָבָא קום זִ'יב הוּם אְנְתִינא, אוּ הוּוָוא יקוּל הָא קוּם זיבּ ואיהיָא יִתְקוּלוּ קוּם זִיבּ. חתא קָדָא וקָל הא, אִיוָוא תְעָרְף, די יְהְדֵר פינא וִויזיבהוּם ! די יהדר וִויזִיבּ אְלְמְכַרְף. אִיוָוא מְשָאו אַשִיִדי דְלְשוּ הַגְדָאק אוּ דַאר קַנִית מחלוּלָה, מַיי קוּן כִיל וַואחְד דְרְוִוישי אְלְמְשְכִין, שְתְלְתִי-יַם מַכֵּאל אְלְמַכְּלָה, אוּ זָ'ה אְלְתְמָה תיקוּלהום עְתְיְינִי עִתְקוּנִי, מַכַיְין דִי יְיהְדְרוּ ! חְתָא קָדָא קָאל אוּדָבָּה דִי הגדָאק, אַרָא נְזְל הָד אֵלְקְסְעָא אֶל תְחְת לָרְד נַאכֵּל. אוּנְזְל הַדִיק אְלְקְסְעָא, כֻּוּל כֻּוּל חְתָא מָה כְלָא פִיהָה אְרִיחָא וָואלוּ, כוּל כוּל אוּ כָאן דוּק אְל-עְדָאם שַאשְהוּם מְן אְלְמוּך אוּ עְלְקְהוּם פְלְחְיָה דִי הַדַאַק אְרְזָל. אוּ דְזְבָּאד פְחָלוּ אוּכְלָה אְלְקְסְעָא תְּמָא.
מָיי זִ'י כִיל וַואחְד אְלְכְּלְבּ "חוּץ מְן כְּבוֹדְכֵם", זַ'ה וַואחְד אְלְכְּלְב, תַיְילְחְש דִּיק אְלְקְסְעָא חְתָא מָה הְנָא פִיהָה אְרִיחָא, אוּהוּוָוא עְמְל הָקֲדָאק אוּהֻוָוא יְרָא דוּק אְלְעְדָם מְעְלְקִין פְלְחְיָה אוּ הוּוָוא יְיתְיְיר עְלִיה: או הוּוָוא יִקוּל לוֹ דוּז', דוּז' אַבְּן אְלְכְּלְב לָכוֹר, קַיַית-לוֹ קוּם זִ'יבּ אְלְמְכָרְף ! קַל-הָא אַש נַכַאל בִיהוֹּם עִזָ'הָה? מַה-פְּקָא מַזַ'אל מַה נכְּאְל בְּלְמְכָרְף! אוּהְנָאק פַאש הְנהוּם אוּ מַכּלוּ מאזַ'ל דַאק שְקְשו. קַלְהָה מְן הַדָא עְמְרְק מַתְקוּלִי מַזַ'אל נִקְדִילְק שְקְשוּ.
